חוזרים לעיר, תל אביב, מועדונים.
חשפניות לפני הופעה, מתלבשות מאחורי הקלעים.
"תגידי, שמעת על ההוא מהצפון?"
"ברור, לקוחה לא הפסיקה לשאול על זה, מפחדת להיתקע באיזה פארק אחרי משמרת."
הבעלים של המועדון, קובע פגישה — "מישהו פה יודע עזרה ראשונה? לא? תזמינו קורס, דחוף."
הדפסה של שלטים חדשים: "תהנו מההופעה? תבדקו קודם שאין נחשים מתחת לשולחן."
כולם צוחקים, אבל פחות אנשים מגיעים.
ערב, אמצע יולי, חיפה — כולם מזיעים, אפילו הכלבים בצל לא רוצים לזוז. פתאום סירנה, שני אופנועים של מד"א טסים, אחד פוגע בקטנוע של שליח וולט. שוטר צועק שיזוזו כבר, צעקות, פנסים.
בכניסה ליער בת־שלום, חשוך, ענת מהאמבולנס קופצת ראשונה. "אני רואה מישהו שוכב על הגב, נראה חצי־מת", היא אומרת לי אחרי זה, "העיניים שלו לא מתרכזות, זיעה נוטפת, איזה ריח של אדמה לחה." מישהו לוחש: "זה נחש? בטוח שזה נחש?".
מישהו אחר בודק דופק, שלישי מחפש את הרגל — בוץ, דם, לא מוצאים איפה הנשיכה. טלפון מהבהב, מישהו צורח "101 כבר בדרך!"
כל הסיפור לקח אולי עשר דקות, אבל עשר דקות זה נצח אם אתה לבד בלילה עם נחש.
פעם שנייה בחודש. שבועיים לפני, חוואי מהגולן. בן אדם שותה קפה בחוץ, כלב נובח על שיח, ופתאום צעקה. "שמע, זה קורה דווקא כשאתה מרגיש בטוח, באמצע החיים", אומר הבן שלו.
"ראיתי את אבא שלי נופל, לא הבנתי מה קרה. רופא אמר — מזל שהתקשרתם מהר. מסוק הביא אותו לבית חולים בצפת."
השנה כולם מדברים על זה. בוואטסאפ של השכונה אפילו היו כאלה שרצו לצאת "סיירת נגד נחשים", בסוף רק שלחו סרטון של חתול רודף אחרי לטאה.
סטטיסטיקה? עזבו, כל אחד מכיר מישהו שננשך, אבל מדברים בעיקר על יערות הצפון, גליל, קצת חצרות בטבריה, ובשנה הזו אפילו ליד הים.
מה עושים אם זה קורה?
שום דבר הירואי. קודם כל עוצרים — לוקחים נשימה.
מתקשרים למד"א, לא רודפים אחרי הנחש.
לא עושים שטויות של טלוויזיה — לא חותכים, לא מוצצים.
שמים את הרגל על תיק, מחכים.
אם אפשר, מצלמים את השעה, שולחים בוואטסאפ לרופא.
יוצא שהקיץ הזה, עם כל המסיבות, פתאום כולם נהיו קצת יותר זהירים.
אפילו חשפניות של תל אביב שואלות אחת את השנייה: "הבאת ספריי נגד נחשים?"
רק בישראל.
— Bananot, 25 ביולי 2025